גידול ילדים בעלי לקויות למידה במציאות כיום

ישנה נטייה רווחת, להתייחס אל התנ"ך כאל ספר פטריארכלי . לדעות אלו, סיפורי המקרא אינם משקפים את היחס השוויוני לו מצפות נשים בימינו. המקרא נוטה, למשל, להעמיד נשים בסטטוס של קניין. נשים קראו לבעליהן אדון, היו נתונות לגחמות של אביהן, ועיקר העבודה הקשה בבית נפלה על כתפיהן. החוק המקראי לא העניק לנשים זכויות כשלעצמן,  ואף אינו מייחס להן עצמאות או זכות לרגשות שאינם משרתים את בעליהן. דוגמא בולטת לכך, העובדה כי נשים אינן מקנאות לבעלן, אלא לצרתן, היא האשה השנייה. בענייני קדושה, אין לנשים לכאורה כל חלק. תחת זאת, השלבים המהותיים בחיי האישה, מוצגים כנגועים

בטומאה. כנגד הטענה כי המקרא הוא מיזוגוני, אין להתעלם מן העובדה כי העלילה המקראית רצופה בדמויות נשיות. יתרה מזאת, רבות מן הנשים זוכות לתפקיד מוביל, משמעותי ודינאמי , זוכות להכרה בשל תפקידן בהיסטוריה הלאומית, וזוכות אף לפקד על גברים. בין אלו, ניתן למנות את דמותן של יוכבד אחות מרים, שמקומה נזכר כמי שהצילה את בני ישראל מגזירת עמרם, שהייתה קשה יותר אף מגזירת פרעה, המילדות, דבורה הנביאה, יעל אשת הקיני, רות המואביה. בולטת אולי יותר מכולן היא דמותה של שרה, והראשונה לכולן, חווה. 

אין הדבר בולט יותר מאשר בגידול של ילדים לקויי למידה. במדרש שמו של שת, מכירה חווה לבסוף במקומו של האל כבעל הכוח העליון. מבחינת ההורים, לידתו של ילד מלווה תמיד בציפייה לילד הבריא, המושלם, הנבון, תלמיד חכם. כך שלידתו של ילד לקויי למידה, בוודאי כאשר מתחילים לימודים גבוהים, שלא לדבר על לימודים אקדמאיים והגשת עבודות סמינריון, מציבה בפניהם אתגר כפול. ראשית, ישנו האתגר לקדם את הילד לקויי הלמידה למלוא הפוטנציאל שלו. שנית, האתגר לקבל את השיעור שניתן להם. שיעור בענווה, ובקבלה. תפקידה של האם בכך, הוא חשוב מכל. עליה להנחיל לילדה את התפיסה כי ערכו רב, למרות הקשיים עמם הוא מתמודד כתוצאה מהיותו לקויי למידה. היא יכולה לברוא מחדש את הילד, בדמותו של אדם בוגר, בוטח ביכולותיו, בעל דימוי עצמי חיובי, על כל המשתמע מכך. או לברוא את ילדה לקויי הלמידה, כאדם בעל דימוי עצמי נמוך, דחוי, חסר אמונה ביכולת שלו עצמו. לקויות למידה מהוות אתגר. אמהות האומה הדגימו לנו כיצד יש להיענות לאתגרים אלו. חווה, מלמדת כי יש לקבל את הילד שניתן לנו. שרה, מלמדת כי יש להאבק על עתידו ללא פשרות.

אף שחווה ושרה נמנות על הארכי-טיפוסים הנאשמים בקיבוע תפיסת הנשיות כלוקה מוסרית, ובקיבוע חלוקת התפקידים המגדרית, ניתוח דמותן מגלה את החשיבות הרבה שהמקרא מייחס להן, וכפועל יוצא מכך, את המעמד הייחודי המוקדש לנשים. לאחר הגירוש מגן עדן, זוכה חווה לנקוב בשם הבנים. היא גם זו שקוראת במדרש השם שלהם. בכך, היא הופכת גם מאובייקט, לסובייקט. היא כובשת את מקומה במעשה הבריאה. כמו חווה, גם שרה נוטלת תפקיד פעיל בעלילה, עוד קודם ללידתו של יצחק. יצחק, הוא הנס של שרה, ושרה בלבד. בשורת המלאכים מיועדת לשרה. מעשה ההתעברות, הוא מעשה שבין האל לשרה. לאברהם, אין בו חלק כלל. שרה, היא גם זו שנוקטת בצעד הפעיל, והכואב, לסילוק הגר. סילוק, שהיא רואה כנחוץ על מנת להגן על עתיד משפחתה. שרה נזכרת כצדיקה. מדרשי חז"ל מציגים אותה כבעלת דרגה דתית גבוהה מזו של אברהם. 

העיון המעמיק בדמותן של חווה ושרה, מאפשר לנו לזקק את המאפיין האחד, המרומם את מעמדה של האישה, והוא, האמהות. האימהות. שרה נלחמה על זכותה לאימהות, ונלחמה על זכויותיו של בנה לאחר שזכתה ללדת אותו. הנבואה המיוחסת לשרה היא רגש אימהי טהור. כמוה חווה, מצאה את ייעודה וגאוותה הייתה ביכולת ההולדה שלה. אך לא ההולדה בלבד, אלא ההורות היא המשמעותית. ישנם המפרשים את המונח "בעצב תלדי בנים" בהקשר לשורש ע.צ.ב במובן של עיצוב. על פי פרשנות זו, אין כוונת המקרא לקשר את אירוע הלידה עצמו לעצב, אלא הוא מתייחס לעובדה שגידול הילדים יהיה כרוך תמיד בקושי, רצוף התלבטויות והחלטות בעיצוב דרכם של הילדים.